הארץ הייתה אמאזירית קודם

Amazigh: free people

הארץ הייתה אמאזירית קודם

אני קביילי. המילה הזו אומרת לי יותר מהקו על המפה שכתוב עליו אלג'יריה, כי הקו חדש והאנשים שתחתיו אינם.

אלג'יריה היא גבול. צרפת שרטטה את רובו. בתוך הגבול הזה יש עמים שמעולם לא ביקשו להיות דבר אחד: הקביילים של ההרים, השאוי של האורס, המוזאבים, הטוארגים של הדרום העמוק. אקלימים שונים, היסטוריות שונות, דברים שונים שנחשבים קדושים. המפה שטחה את כל זה לשם אחד, והשם הוא הדבר הצעיר ביותר בחדר.

נתחיל ממה שהיה כאן קודם. האמאזיג, המילה משמעה אנשים חופשיים. הכתב שלהם, טיפינאג, נחקק באבן כבר במאה השישית לפני הספירה. נומידיה הייתה ממלכה עם מלכים משלה, מסיניסה ויוגורטה, בזמן שרומא עוד החליטה מה היא רוצה להיות. שום דבר מזה אינו שאול. זו הרצפה שעליה נבנה כל השאר.

ואז כולם באו. הפיניקים סחרו בחוף. רומא שלטה והשאירה אחריה דרכים וערים. צפון אפריקה הפכה לאחד המרכזים הגדולים של הנצרות המוקדמת, והחזיקה קהילות יהודיות במשך מאות שנים, ושבטים ברבריים שלמים שקיימו את היהדות. כשצבאות ערב הגיעו במאה השביעית, מי שפגשה אותם הייתה מלכה ברברית, כאהינה, מן האורס. היא הייתה יהודייה. עמה היו פגאנים, נוצרים ויהודים בעת ובעונה אחת, והיא נלחמה בכיבוש עד הסוף. אחר כך נשארו הערבים, ומאוחר יותר העות'מאנים, ואחריהם צרפת. כל אחד מהם השאיר משהו מאחור.

הנה החלק שאנשים שוכחים. האמאזיג מעולם לא נמחקו על ידי איש מהם. הם בחרו. הם שמרו את מה שהתאים, ונתנו לשאר לזרום הלאה. זה נראה בבירור במיוחד באופן שבו הם מחזיקים בקדוש. הברברים הקדומים העריצו את מתיהם כמשהו קרוב לאלים. אותו דחף הפך לפולחן הקדושים הנוצרים, ואחר כך למראבוטים ולמקדשי הקדושים שאנשים בקביליה עדיין הולכים אליהם היום. השמות השתנו עם כל דת. המנהג עצמו עתיק מכולן. לכו לעצים מסוימים, למעברי הרים מסוימים, לקברים מסוימים, ותעמדו במקום שהיה קדוש לפני האסלאם, לפני הנצרות, לפני שלכל זה היה שם.

זו כל הנקודה. הדתות עברו דרך. האנשים נשארו, וכך גם השכבה העתיקה ביותר שמתחתיהם.

אפשר לעמוד במקום אחד ולראות הכול בבת אחת. ליד תלמסאן, במערב, נמצא קברו של הרב אפרים אנקאווה, חכם יהודי שנמלט מרדיפות ספרד בשנות ה-1390, ולפי הסיפור הגיע רכוב על אריה. במשך מאות שנים היה הקבר העלייה לרגל היהודית הגדולה של צפון אפריקה. בכל אביב, סביב ל"ג בעומר, באו עולי הרגל ברבבותיהם וכמעט הכפילו את העיר, ולא רק יהודים. מוסלמים צעדו לאותו קבר כדי לבקש את אותן בקשות, וגם ברברים ביניהם. כולם שאלו מהקדושים של כולם. כך הייתה הארץ פעם. ארץ שעשתה מקום. העלייה לרגל הגדולה האחרונה הייתה ב-1955, ואז בא המלחמה, היהודים עזבו, והשער נסגר בשקט.

A rock painting in yellow and red ochre: a man riding a lion. — Rabbi Ephraim Encaoua, the story goes, arrived riding a lion.

הדרום אינו הצפון. אנשי המדבר שמרו השפעות שונות מאנשי ההר, וזה אינו פגם, זו ההוכחה. זהות אחת וקבועה לעולם לא הייתה שורדת כל כך הרבה אימפריות. זהות שכבתית שרדה בקלות.

ולכן הקטע האחרון קשה לצפייה. בעצמאות, אנשים חשבו שאלג'יריה תהפוך לאחת המדינות הגדולות. מדינה ששמרה את הטוב ביותר ממה שצרפת השאירה, ובנתה אותו על יסוד ברברי. היו לה הקרקע, הנפט, האנשים וההיסטוריה. במקום זה החדר הצטמצם. לעם שבילה שלושת אלפים שנה בבחירה נאמר שיש דרך אחת להיות, שפה אחת להוקיר, ואמונה אחת להציג בפומבי.

24,000 dinars a month

≈ 83 €

Dinars per euro: 290

Raised at the start of 2026 after sitting frozen at 20,000 since 2020. No one can buy euros at the official price.

אפשר למדוד מה זה עלה. שכר המינימום הוא 24,000 דינר בחודש, והועלה בתחילת 2026 אחרי שעמד קפוא על 20,000 מאז 2020. בשער השוק השחור של האירו, שכעת קרוב ל-290 ועדיין עולה, זה בערך 83 אירו. השער הרשמי היה קורא לזה קרוב יותר ל-160, אבל אף אחד לא יכול לקנות אירו במחיר הזה, והדינר נופל מהר יותר משהשכר עולה. שמונים ומשהו אירו בחודש, על אחד מעתודות הגז הגדולות בעולם.

אז אנשים עזבו, וקביילים עזבו ראשונים ובמספרים הגדולים ביותר. הגלים המוקדמים של ההגירה לצרפת היו בעיקר קביילים, ולכן המבטא עדיין נשמע בערים צרפתיות מסוימות. כחמישה מיליון קביילים חיים כיום באלג'יריה. כמה חיים בחוץ לארץ, אף אחד לא יכול באמת לומר, וזו טבעה של הבעיה. המשפחות היו גדולות, לעתים קרובות תריסר ילדים לבית, כך שדור אחד יכול להפוך כמה אחים לעשרות נכדים, וכל אחד מהם שנולד בחו"ל נולד צרפתי, צרפתי בדרכון ובדרך שבה הוא נע בעולם. הכפל את זה לאורך מאה שנות הגירה, וכשסופרים את הדור השני והשלישי, אולי עשרה עד חמישה עשר מיליון אנשים ממוצא קביילי חיים עכשיו בחו"ל. התפוצה גדולה וכמעט בלתי נראית בעת ובעונה אחת, כי אנחנו מתבוללים כל כך לגמרי, עד שבדור השני כבר התמזגנו עם המדינה שסביבנו, מטפסים גבוה בלימודים ובעבודה, ואז שותקים על המקום שממנו באנו. זה הדבר הכי קביילי בכל הסיפור.

About 5 million Kabyles in Algeria

Perhaps 10–15 million of Kabyle descent abroad, counting the second and third generations

One hand, one million people. The faint ones are the “perhaps”.

ומעולם לא היה חסר משהו לאנשים שעזבו. הם זריזים, הם לומדים מהר, הם מסתגלים לכל מדינה שתקבל אותם, והם מוכיחים את זה ברגע שהם נוחתים במקום שמאפשר להם לעבוד. הם עזבו כי המקום שהיה צריך להיות שלהם לא הציע עתיד, רק חדר קטן יותר ויותר. ארץ שפעם עשתה מקום לכולם, וקלטה פיניקים ורומאים, יהודים וערבים, לא מסוגלת כעת להכיל את עצמה. זה החלק שאמור לכאוב. לא שלאנשים חסרה היכולת, אלא שהם נתקעו במצב הרבה מעבר ליכולתם לתקן, ולכן עשו את הדבר הרציונלי והביאו את השכבה העתיקה ביותר למקום אחר.

אבל הרצפה עדיין שם. אי אפשר לבטל את חריטת הטיפינאג. אי אפשר לבטל את בניית נומידיה. אי אפשר לבטל ביקור במקדש שהיה קדוש לפני הנביאים. השכבה העתיקה ביותר היא העמידה ביותר, והיא עדיין הדבר הראשון שקביילי מזהה בעצמו, לפני כל דגל ולפני כל אמונה.

לא חיפשתי את ההיסטוריה הזו כדי להרגיש גאה. חיפשתי אותה כי הסיפור הרשמי קטן מדי. האמיתי עתיק יותר, מוזר יותר וחופשי יותר, והוא עדיין נמצא ממש מתחת לרגלינו.

Amazigh: free people