להחזיר את הדמוקרטיה הישירה

I

להחזיר את הדמוקרטיה הישירה

פעם בארבע שנים, אתם מצביעים.

אתם בוחרים שם מתוך רשימה קצרה של אנשים שכמעט בוודאות לא גרים בעיר שלכם, לא מכירים את השכונה שלכם, ולא יענו לטלפון שלכם. הם הולכים לבירה. הם מצביעים על מאות חוקים. הם מצביעים על מלחמות. הם מצביעים על תקציבים של מיליארדים. הם מצביעים על הצעות חוק שנכתבו בידי לוביסטים שמעולם לא פגשתם, לתעשיות שאתם לא עובדים בהן.

אתם מסכימים עם אולי 30% ממה שהם עושים. אתם לא מסכימים עם אולי 40%. על השאר אתם אפילו לא יודעים.

זה מה שאנחנו קוראים לו דמוקרטיה ב-2026. במונחים מעשיים, זו אוטוקרטיה נבחרת בת ארבע שנים עם מחלקת שיווק.

"דמוקרטיה" מודרנית דוחסת מיליוני מצביעים לקומץ מקבלי החלטות. יחס הדחיסה הוא בערך 5 מיליון ל-1.

המודל היווני המקורי היה ישיר. כל אזרח חופשי יכול היה להגיע לאסיפה באתונה ולהצביע באופן אישי על כל החלטה גדולה: מלחמה, שלום, הוצאה ציבורית, גירוש של פקידים. מועצת ה-500, שקבעה את סדר היום, נבחרה בגורל מתוך האזרחים. החברים התחלפו. אף אחד לא צבר כוח קבוע. את ההחלטות ביצעו אנשים שחזרו להיות חקלאים ובעלי מלאכה שנה אחר כך.

אבל בואו נהיה ישרים לגבי מה שאתונה הייתה. היא הייתה קטנה. בערך 30,000 עד 60,000 גברים החזיקו באזרחות, באזור של אולי 250,000 עד 300,000 איש. לנשים, לעבדים ולתושבים זרים לא הייתה זכות הצבעה. מ-451 לפנה״ס נדרשו שני הורים אתונאים כדי להיות אזרח בכלל. לכן זה היה מועדון קטן של גברים שנראו דומה, התפללו באותו אופן, וכולם יכלו ללכת לאותו גבעה. הם ניהלו את זה בלי דפוס ובלי דרך מהירה לשלוח הודעה.*

והיא גם נשברה, יותר מפעם אחת. לפני הדמוקרטיה, שושלת אחת של עריצים שלטה בעיר כמעט 50 שנה. ב-411 לפנה״ס קבוצה של 400 אנשי עשירים השתלטה על העיר בהפיכה. ב-404 לפנה״ס, אחרי שאתונה הפסידה במלחמה הארוכה שלה נגד ספרטה, שלושים אנשים שלטו בטרור והרגו כ-1,500 אזרחים בפחות משנה. גם ההמון יצר אסונות משלו. ב-427 לפנה״ס האסיפה הצביעה להרוג כל גבר בעיר המורדת מיטילנה, ואז הצביעה שוב למחרת כדי לכבוש אותה בחזרה. ב-406 לפנה״ס היא הוציאה להורג שישה ממצביאיה המנצחים. ב-399 לפנה״ס מושבעים של אזרחים הרגו את סוקרטס.*

העיקרון המבני עדיין היה נכון. אזרחים לא העבירו את הכוח שלהם למעמד קבוע, וכל פעם שמישהו לקח אותו, הם לקחו אותו בחזרה. אבל אתונה היא הוכחה לכך שהרעיון יכול לעבוד. זו לא תבנית שאפשר להעתיק.*

לרומאים היה מבנה מקביל. הסנאט החזיק בכוח אריסטוקרטי, אבל טריבונים של ההמון יכלו להטיל וטו על החלטות הסנאט, להציע חוקים ישירות לעם, והייתה להם הזכות החוקית של sacrosanctitas: אי אפשר היה לפגוע בהם, ופגיעה באחד מהם הייתה עבירה שדינה מוות. קונסולים כיהנו שנה אחת בלבד. הכוח התפזר, נחלק ונבחן, והוגבל בזמן.

על הנייר. בפועל, האנשים בראש המערכת המשיכו להמציא דרכים לעקוף את זה. הם קנו קולות, ורומא המשיכה להעביר חוקים חדשים נגד שוחד, כי הישנים מעולם לא עבדו. הם הפכו את הווטו לנשק. ב-133 לפנה״ס בעלי בריתו של הסנאט גרמו לטריביון אחד להטיל וטו על רעהו, ובאותה שנה סנאטורים הכו למוות את הרפורמטור טיבריוס גרקחוס. ב-59 לפנה״ס קונסול ניסה לבטל שנה שלמה של חוקים, בטענה שהוא עוקב אחר אותות רעים בשמיים. התוצאה הייתה קיפאון. רפורמת הקרקעות והחובות נלחמה במשך מאה שנה על ידי האופטימטים, הצד השמרני של הסנאט.*

הקיפאון הפך לדם. סולה צעד עם צבא על רומא ב-88 לפנה״ס. קיסר עשה זאת שוב ב-49 לפנה״ס, אחרי שהאופטימטים הורו לו להניח את הצבא שלו. הרפובליקה החזיקה מעמד כמעט חמש מאות שנה, והיא ספגה בסוף מלחמת אזרחים אחרי מלחמת אזרחים. היא לא נפלה כי לעם היה יותר מדי כוח. היא נפלה כי מעמד קטן למד לחסום הכל, עד שהאדם היחיד שהצליח לעשות משהו היה אדם עם צבא. זו האימפריה, הצורה שאנחנו איכשהו בסופו של דבר העתקנו.*

ואז יש את שוויץ, ששמרה על הדמוקרטיה הישירה עד העת החדשה. בקנטונים Glarus ו-Appenzell Innerrhoden, אזרחים עדיין מתכנסים באסיפה בשמי הפתוח, ה-landsgemeinde, ומצביעים על חוקים בהרמת ידיים בכיכר הציבורית. ברמה הפדרלית, אזרחים שוויצרים מצביעים ארבע פעמים בשנה במשאלי עם על מסים, הגירה, הסכמים בינלאומיים, שינויים בחוקה, כמעט כל עניין משמעותי. כל קבוצת אזרחים יכולה לאלץ משאל עם על חוק פדרלי חדש, אם היא אוספת 50,000 חתימות תוך 100 ימים. התוצאה: הממשלה השוויצרית, יותר מכל ממשלה במדינה מפותחת, צריכה באמת לקבוע מדיניות שהאוכלוסייה מסכימה לה.

Referendum

Force a referendum

0 / 50,000 signatures

Press and hold to collect signatures

Any citizen group can force a referendum on any law.

Federal votes
four times a year

לקחנו את החלק הרע של המודל הרומי, כוח מרוכז בידי מועצה קטנה של אנשי מקצוע קבועים, והשארנו בחוץ את החלק הטוב, זכות הווטו של האזרח.

אתם בוחרים נציג. מרגע שהוא מקבל את התפקיד, התמריצים שלו כבר לא זהים לשלכם. הוא עונה ל:

אתם מספר שישה ברשימה הזו, במקרה הטוב. המערכת לא שבורה במובן שהיא לא עובדת כמתוכנן. היא שבורה כי מה שתוכננה לשרת הפסיק לשרת את העם לפני כמאה שנה.

II

הנה המבנה שצף בתאוריה הדמוקרטית כבר עשורים. הרעיון הבסיסי נכון.

One million citizens, four courses of stone

0.0% of the people who chose your delegate have signed for a recall

5%

Still serving, for as long as they keep representing the people who chose them.

כל נציג נמצא צעד אחד מרחק מהאנשים שבחרו בו. הצבעת החזרה נפתחת כש-5% מהם מבקשים אותה. אף אחד לא צובר כוח קבוע.

אזרחים מתארגנים ברמה המקומית. כל 1,000 אזרחים בוחרים נציג אחד מתוכם. הנציג אינו פוליטיקאי. הוא שכן עם עבודה, שלקח על עצמו אחריות אזרחית לתקופה קבועה.

1,000 הנציגים מאזור מסוים בוחרים, מתוכם, 100 נציגים ברמה האזורית. אותם כללי החזרה. אותן מגבלות זמן.

100 הנציגים האזוריים מכל אזור בוחרים 10 ברמה הלאומית. ה-10 מייעצים בנושאי מדיניות לאומית.

אין מעמד פוליטי קבוע. אין תורמים. אין מפלגות, או במקסימום, זיקות רופפות. כל נציג אחראי ישירות לאנשים שבחרו בו, וההחזרה תמיד במרחק צעד אחד. אם חלק קטן מהאנשים שבחרו בו, נניח 5%, חותמים נגדו, נפתחת הצבעת החזרה. אם רובם מצביעים להדיח אותו, הוא מוסר מתפקידו. אין מחזור בחירות. אין המתנה של ארבע שנים. בלי החזרה, המערכת חוזרת לייצוג רגיל, וזה מה שיש לנו היום, וזה לא עובד. עם החזרה, התמריץ מתהפך: נציגים חייבים לייצג ברציפות את הדעות האמיתיות של הבוחרים שלהם, כי הבוחרים יכולים לשלול את הייצוג בכל רגע.*

III

אתם לא חייבים להסתכל רק על ההיסטוריה העתיקה. תיאורטיקנים פוליטיים מודרניים עובדים על זה.

דמוקרטיה נוזלית הוא השם האקדמי למערכת שבה אזרחים יכולים להצביע ישירות על כל נושא, או להעביר את ההצבעה שלהם בנושא מסוים למישהו שהם סומכים עליו, וגם לבטל את ההעברה הזאת בכל עת. מפלגת הפיראטים הגרמנית הייתה הראשונה שהפעילה פלטפורמה עובדת לכך, LiquidFeedback, והשתמשה בה לניהול פנימי. Loomio בניו זילנד בנתה גרסאות בקנה מידה קטן יותר. אסטוניה התנסתה בחלקים מזה דרך התשתית הדיגיטלית שלה.

דמוקרטיה מואצלת היא מודל שונה במעט, שבו נציגים נושאים את ההצבעות האמיתיות של האנשים שבחרו בהם, כך שנציג שמייצג 1,000 אזרחים מצביע 1,000 פעמים, לא פעם אחת. כך האחריות נראית: אפשר לראות בדיוק איך הוא הצביע בכל נושא, ואם הצביע כפי שהבוחרים שלו רצו.

שני המודלים מתמודדים עם הבעיה המרכזית של דמוקרטיה ייצוגית: אחרי שניתן ייצוג, אי אפשר לשלול אותו מהר מספיק כדי שזה יהיה משמעותי. מחזור של ארבע שנים איטי מדי. העולם המודרני מייצר החלטות חשובות כל שבוע.

הרעיון הזה נוסה בלוב מ-1977 ואילך, תחת מועמר גדאפי. ה-ספר הירוק שלו תיאר מבנה פירמידלי דומה של קונגרסים עממיים וועדות עממיות, עם נציגים שאפשר להחזיר מלמטה. אזרחים היו חברים אוטומטיים בקונגרס המקומי שלהם. לא היו מפלגות פוליטיות.

זה לא עבד, והכישלון מלמד. גדאפי שמר על מבנה "פיקוד מהפכני" מקביל מחוץ למנגנון הדמוקרטי הרשמי, ושלט בצבא, בשירותי הביטחון ובהכנסות מהנפט. הקונגרסים העממיים היו אמיתיים, אבל לא היה להם כוח על הדברים שבאמת חשובים. התאוריה הייתה נכונה. היישום נחטף.

The Green Book, as built

Show what sat outside it

הלקח הוא לא שדמוקרטיה ישירה אינה עובדת. הלקח הוא שכל גרסה שלה חייבת להיבנות מתוך ההנחה שמישהו ינסה לרוקן אותה מבפנים, מלמעלה. המודל השוויצרי שורד כי אין שם פיקוד מהפכני בצל. המודל האתונאי שרד שתי הפיכות, כי אזרחיו לא הרשו לאף אדם להפוך לקבוע. המבנה הרשמי לבדו לא מספיק.*

IV

רוב מה ששבור בפוליטיקה היום חוזר לאותו שורש: החלטות שמתקבלות על ידי אנשים שלא נושאים בתוצאות.

נציג מצביע בעד מלחמה. הוא לא נלחם. הילדים שלו לא נלחמים. הוא חוזר הביתה עם שומרי ראש.

נציג מצביע בעד הפחתת מס שממומנת בחוב. הוא יוצא לפנסיה לפני שהחשבון מגיע.

נציג מצביע בעד צמצום של רגולציה סביבתית. הוא גר בשכונה עשירה שהזיהום לא פוגע בה.

כשהאנשים שמקבלים החלטות חייבים לחיות עם ההחלטות, ההחלטות משתפרות. לא מושלמות. לא תמיד חכמות. אבל מיושרות, בדרך שהייצוג הנוכחי פשוט לא.

שכן שצריך לפגוש את האנשים שהוא מייצג כל שבוע בסופר יצביע אחרת לגמרי מחבר פרלמנט לאומי שטס הביתה פעם בחודש. לולאת האחריות, שכיום שבורה, מתחברת מחדש.

ניתוח עלות אמיתי. זה לא בחינם. דמוקרטיה ישירה איטית ברוב הנושאים. משברים בחוץ לפעמים דורשים החלטה תוך עשרים דקות, ומיועצים עם אלף נציגים לא אפשר לעשות את זה. חלק מהתפקידים, הגנה בזמן מלחמה, פעולות של בנק מרכזי, תגובות רגולטוריות מהירות, דורשים באמת קבוצות קטנות שפועלות מהר.

הפתרון הוא היברידי. רוב ההחלטות עוברות דרך הפירמידה. רשימה קטנה ומוגדרת, תגובה לחירום, רגולציה טכנית מסוימת ומדיניות מוניטרית, נשארת בידי גופים קטנים יותר עם סעיפי שקיעה ובדיקה אזרחית בדיעבד. רוב ההחלטות החשובות עדיין עוברות לאלף.

ההתנגדות הוותיקה ביותר היא גם החזקה ביותר. תנו לקהל כוח ישיר, ותקבלו דמגוגים, ואחר כך דיקטטורים. האבות המייסדים של ארצות הברית התווכחו בדיוק על זה. ב-1776 כתבה פנסילבניה את החוקה הרדיקלית ביותר של המדינות החדשות: בית אחד, שנבחר כל שנה, בלי מושל שיש לו וטו, וכל הצעת חוק ציבורית הודפסה לעם והוחזקה עד המושב הבא, אלא במקרה חירום. רבים מהמייסדים שנאו אותה. ג'יימס מדיסון כתב שדמוקרטיות טהורות "בדרך כלל היו קצרות בחייהן כשם שהיו אלימות במותן". פנסילבניה נטשה את התכנון שלה ב-1790. ארצות הברית קיבלה סנאט, נשיא, וארבע שנות המתנה.*

הם צדקו לגבי הסיכון וטעו לגבי התרופה. אתונה מראה את הסיכון: נואם טוב אחד ואחר צהריים כועס אחד. אבל התרופה שהם בחרו הייתה מרחק בין העם לכוח, והמרחק הזה הוא מה שהרקיב. הפירמידה משתמשת בתרופה אחרת. איש לא מדבר אל המון של מיליונים. נציג מדבר אל אנשים שמכירים אותו. החלטות גדולות מקבלות הצבעה שנייה אחרי דיחוי, כמו שאתונה הצילה את מיטילנה ופנסילבניה הניחה לחוקים שלה לחכות.*

יש גם את הסכנה של תנודות פופוליסטיות. דמוקרטיה ישירה בתצורה לא נכונה מייצרת החלטות כמו ברקזיט: הצבעות עממיות על נושאים מורכבים מאוד, בלי המשקל המוסדי לחשוב עליהם. השוויצרים נמנעים מכך בעזרת תרבות של משאלי עם קטנים ותכופים, שבונים אוריינות אזרחית לאורך זמן. הם שואלים כעשר שאלות לאומיות בכל שנה, ועוד הרבה שאלות מקומיות, והאוכלוסייה מתורגלת.

המערכת הנוכחית מתוכננת רע, וגם לא מייצגת את האוכלוסייה. מערכת ישירה שתוכננה בקפידה לא תהיה מושלמת, אבל היא תסגור את הפער בין מה שאנשים רוצים לבין מה שהממשלות שלהם עושות.

אנחנו מנהלים חברות של המאה ה-21 בעזרת טכנולוגיית ממשל של המאה ה-18. החוקה האמריקאית נכתבה בתקופה שבה העברת מידע ממדינה רחוקה לבירה הלאומית לקחה שבועיים על סוס. ברור שכולם האציל הכל לקבוצה קטנה של מקצוענים, לא הייתה ברירה אחרת.

האילוץ הזה נעלם. לכל אזרח יש בכיס יותר תשתית תקשורת ממה שכל ממשלת ארצות הברית הייתה לה ב-1850. החלטות שפעם דרשו חודשים של נסיעה פיזית ועלוני דפוס, יכולות היום להתקבל על ידי מיליונים אחרי הצהריים אחד, עם דיון, עם מידע מדויק, ועם אחריות שניתנת למעקב.

הטכנולוגיה כאן. המודלים התיאורטיים כאן. התקדימים ההיסטוריים, אתונה, רומא, שוויץ, כאן. מה שחסר הוא הרצון הפוליטי לבנות את זה, כי האנשים שמחזיקים בכוח עכשיו הם בדיוק אלה שיאבדו אותו.

דמוקרטיה ישירה היא לא פנטזיה. השאלה היא אם אנחנו רוצים להמשיך לשלם למעמד פוליטי קבוע שיקבל את ההחלטות בשבילנו, או שאנחנו רוצים להתחיל לקבל אותן בעצמנו.

היוונים הבינו את זה לפני 2,500 שנה. כנראה שגם אנחנו נצליח.